Something about a camera. THE CAMERA.

Since Yasmin and I shoot pictures for a living, most of our acquaintances are pretty sure that we are well familiar with every single consumer camera in the world (China). But we aren’t. In-fact, we are quite ignorant about most consumer cameras. Well, this is all about to change. We have a wonderful recommendation for you all: it is called Phase 1 p 65+ digital back with the Phase 1 DF645 (Mamia) camera body. Together with an 80 mm leaf -shutter Schneider Kreutzenach lens, it costs somewhere around the minor sum of 25,000 Euro. The only problem you might have is that it is somewhat “too big” for someone’s pocket.

The most important idea behind this toy is, shamelessly(?), the size. Yep, it is the size that matters after all…

Poppy seeds the way you never saw: 80 mm. normal(!) leaf -shutter Schneider Kreutzenach lens

Poppy seeds the way it looks like

Most common consumer cameras sensors are about 17X24 mm, and the hi- range SLRs sensors are 24X36 mm, while the medium format P 65+’s sensor is 40.4X53.9 mm. That means not only a superior resolution (a compressed 65 Mb raw equal to 175 Mb Tiff pic) but a fabulous dynamic range of 12.5 E.V. as well. Using it with its leaf shutter lenses or combined with a Hasselblad L.S. Lense, gives an outcome that leaves Photoshop handling to amateurs. It was back in 1995 that we first felt that medium format digital back had reached the point of being an appropriate alternative to film photography, when we bought the Leaf Valleo 22 D.B. It took us then less than a month to neglect film photography and to use it for all of our work- fitted to the Sinar technical camera as well.

But there is nothing ‘perfect’. We have had the new Phase 1 for over three months, and we are bearing the incomprehensible Capture 1 application that companions the Phase 1. It crashes, it falls down, it’s tools act like booby traps sometimes… When the program developers of the Leaf Capture (Leaf is now owned by Phase 1) didn’t succeed to properly create a feature, they just gave it up in the application. The result is a slim, but smart and functioning application. Meanwhile, it’s either we don’t understand what they wanted to give us, or that they don’t understand what we need… I will add more information and examples in the near future.

המעבר שלנו לצילום דיגיטלי, לפני קצת יותר מחמש שנים לווה בהרבה חששות. מצלמות ה DSLR (רפלקס דיגיטליות) לא היוו תחליף כל שהוא לשקופיות ה 4”X5”   או אפילו לשקופיות בפורמט בינוני (אגב, גם לא היום). לעומתם, הגבים הדיגיטליים החדשים לאותו זמן, בפורמט 6X4.5 ס”מ הגיעו כבר עם טווח דינמי דומה לצילום הכימי ו 22 מגה פיקסל מהפכניים. היה ברור שזה העתיד, אבל לא היה ברור אם העתיד כבר כאן. או בעברית, פחדנו להכנס להוצאה של מאות אלפי שקלים ולהמשיך לצלם שקופיות עד לדור הבא של הגבים הדיגיטליים.

חודש אחרי שקיבלנו את ה-  22 LEAF VALLEO  הפסקנו למעשה לצלם שקופיות. ה-VALLEO היה הגב הראשון שאיפשר צילום סטודיו איכותי – שווה ערך ועולה על צלומי סרט (שקופיות), בגודל שבאמת מתאים לשימוש מסחרי. התוצאות היו מרהיבות. זה היה באמת זה.

לאחרונה צרפנו גב חדש, “בגדנו” בכאב ב LEAF שמרכז הפיתוח שלהם נמצא בהרצליה וקנינו את  ה- PHASE 1 65+ המתחרה וזה לא מכבר, גם הבעלים של LEAF. בעולם שבו לעיתים הדבר היחיד שבאמת חשוב לקוח הוא המחיר, בעולם שבו צלמים יכולים לצלם במצלמות חובבים ופוטושופ הפכה מילה נרדפת לצילום (“לא נורא שהצילום לא משהו, אני תכף מעביר את הקובץ למשה והוא יתקן אותו בפוטושופ”) ההוצאה המטורפת הזו לא ברורה מאליה, אבל כשרואים מה היא עושה, נו, באמת, איך אפשר להתאפק… ההבדלים מתחילים בגודל החיישן- 6X4.5 ס”מ של דלסה, אותה פירמה של החיישן הישן והטוב של ה- LEAF. הטווח הדינמי זהה ואפילו טוב מהטווח של סרטי השקופיות הישנים- בערך 12.5 EV. בדקנו גם את הקנונים והניקונים החדשות. המחיר שלהן מפתה ויש להן תכונות מדהימות בצלומים בתנאי תאורה אפסיים או בצלומי וידאו (וואו, פשוט וואו!). עם כל הגיבויי שיש לחברות ענק כאלה מבחינה טכנולוגית, בסופו של דבר, הגודל כן קובע ואין מה לעשות נגד זה. כמו שאי אפשר היה להשוות את האיכות של שקופית 4X5 אינץ’ לסרט 35 מ”מ. הגודל משפיע לא רק על הגודל הסופי של הקובץ שרבים מתפתים לראות בו את חזות הכל, אלא בעיקר על הטווח הדינמי, עומק הצבע והחדות. כל אלה דברים שפוטושופ יכול לזייף, או למצער לשפר אבל לא לתת את הדבר האמיתי. עכשיו, לך תסביר את זה למשה.

רק שהתוכנה מבאסת. הרבה רעש, צלצולים ועיצוב אבל כל כפתור שם יכול לתקוע את התוכנה והגב. גם התוכנה של LEAF עברה דרך ארוכה, אבל לפחות לא היתה להם יומרה להראות לפוטושופ מאיפה משתין הדג ובסופו של דבר הם סיפקו תוכנת צילום יציבה, רזה, ויעילה מאוד. יש הרבה דמיון בין שתי החברות- האחת, LEAF, התחילה את דרכה כחלוצת דרך של הצילום הדיגיטאלי, במדינה קטנה- ישראל (SCITEX) ושם היא גם גוועת פחות או יותר בימים אלו. PHASE 1  היא חברה דנית,  שהצליחה קצת יותר מLEAF לממש את הנישה הזנוחה ע”י חברות הענק היפניות, הנישה של צילומי הסטודיו המקצועי בפורמט בינוני. מענין לראות את ההבדלים בגישות של שתי חברות כ”כ דומות וכ”כ שונות ולמרות הצער על חוסר ההצלחה של החברה הישראלית, בסופו של דבר, יש בזה משהו מעודד: הישראלים, כחברה קטנה, הבינו שהם לא יכולים לקפוץ מעל הראש ומיקסמו את היתרונות שלהם למוצר מעולה. למרות שזה נשמע פתטי, כשלא הצליחו להטמיע בתוכנה UNDO (כן מסתבר שזה לא פשוט) אז לא הפעילו את הפונקציה הזו. אבל מה שהיה עבד מצוין, בסופו של דבר. Pahse 1 מספקים סקיצה לתוכנה שגם פוטושופ יכולה ללמוד ממנה. בתאוריה. בינתיים זה לא ממש עובד. זה לא שאי אפשר להסתדר, בכל זאת הגב מדהים, אתם יכולים לראות, אבל הגאווה הלאומית שלנו… לפחות אפשר לרדת קצת על הדנים (שקנו את LEAF מקודאק, כנראה בשביל הפטנטים).

נמשיך לעדכן ולספר על הגב והמצלמה בהמשך.

Holly Land’s LEAF (Valleo 22)

Posted in Personal | 1 Comment

Eating is disgusting


Yes, no doubt about it. It’s early in the morning and I stare a steady look straight to the brown eyes gazing at me from the mirror: eating is disgusting. Chewing is disgusting. Every thing that concerns eating is repulsing. It makes you fat, it makes you ill. Did you know, for example, that starved laboratory rats lived significantly longer than satisfied ones?

Me? I think to myself when I am entering the studio, I am a starving rat. I am strong and slim and healthy. I will live for ever. The studio smells like a three-star Michelin guide restaurant. Well, today we are shooting with a real supreme chef. I like him a lot. He really knows how to cook. I really like what he is doing, sort of, if I only were a guy who loved eating. But I am not. May be I will taste a little just not to hurt his feelings. He is a real emotional fellow. But think about it this way: this genius and brilliant chef takes a portion of a dead beautiful and innocent animal, let’s say, just for a slight demonstration, a real delicious Entrecôte (rib eye) steak that had been proper curing- rear to medium-rear with some butter on it and an appetizing umamic taste (our new discovered fifth taste in food similar to the flavor of glutamates) such as the one that leaves you incapable of wiping your chin while chewing till its over, and then, praising Lord whom you never believe in. HalleluYa (It’s a Hebrew word so don’t tell me how to spell it). As I all-ways say: meat is murder.

F__k. I messed it all up, again.

The thing is that I read somewhere that guilt is a bad consultant. So, very wisely I advised myself to drop upon me any self accusation. After all it’s not the outcome that matters, it’s the way that matters and deep inside, I truly believe that eating is disgusting. Tomorrow, tomorrow we are eating a new dish… So sorry, I meant shooting, shooting a new dish.

Chef Amir Ilan –  HADSON brasserie

אוכל זאת בעיה קשה (סיפור למבוגרים בלבד)

אוכל זאת בעיה קשה, אני משנן לעצמי בבוקר עם ציחצוח השיניים. ברור לי, אני חושב בערגה כשאני נזכר בכל סיפורי האנורקסיה ששמעתי בחיי, שאפשר להשתכנע בזה. אם ילדה בת 15 מסוגלת, אז גם אני יכול, אני מבטיח לעצמי. רעב זה כיף, זו הנאה צרופה. בטן ריקה, מקרקרת, תחושה של קלילות מרחפת, של בריאות, חיות מתפרצת, אושר, אושר עילאי, אושר במשמעות הקתולית שלו, גן עדן עלי אדמות, שטר המחילה שלי לכל גרם מיותר שאני נושא. היום אני ארעב. ארעב בשקיקה, אביט בכל החיות הרעות בסטודיו שאוכלות כל הזמן, חסרות איפוק מול כל המטעמים שמתבשלים, מפעפעים ורוחשים בסירים. שנאפים בתנור, בריח כבד ומשכר שמצליח לחמוק מהמינדף, ממלא את הנחיריים ואת הגרון, ממלא את הלוע ברוק ואת ההכרה במיקסם השיקרי של רק טעימה קטנה“.

נו טוב, לא הצלחתי הפעם. או בעצם, גם הפעם לא הצלחתי. אבל אסור להפסיק, צריך להמשיך בדבקות של חסיד סאטמר בן 15; אוכל זאת בעיה.


Yearning to be hospitalized

When GE studio asked us to shoot the RAMBAM hospital menu, my imagination went crazy. I saw in my mind a huge campaign, thousands of people straggling to enter the hospital under a brilliant copyrighter’s slogan (mine): “RAMBAM meals, nothing of a hospital!” .They missed the point. All they wanted was 12 shots for 12 recipes in their new year calendar. Art direction: Merav G. from GE studio, recipes and food preparations: Batya Berneman from RAMBAM Medical Center.

אוכל של בית חולים

כשמרב ושרון מסטודיו גבעת אלה ביקשו שנצלם את התפריט של חדר האוכל במרכז הרפואי רמבם, נשרפו לנו במוח כל הפיוזים. תודו שזה פסיכי לחלוטין. בראש רץ לי קמפיין היסטריהזקנה במסדרון (ברקע חלון לכרמל), שרה בקול צלול: “בכל שנה בדיוק בזמן, אני שוברת את האגןואז עולות כתוביות: “תפריט האביב בביח רמבם, אסור להחמיץ!”.

לא הלכו על זה. אבל הכרנו אנשים מקסימים, בתיה ברנמןמנהלת מערך המזון שהיתה אחראית למתכונים ולתבשילים (הטעימים! חייבים להודות), אייל שטרנבך משיווק וכלכלה, נורית מיחסצוזהו, יצא בסוף לוח שנה/ מתכונים נהדר. ניהול ארט: מרב גרינצוויגסטודיו גבעת אלה.


Posted in Personal, Professional | 17 Comments

Follow your heart

Yes, this is going to be a brand new experience  for us, and we do wonder what it is going to look like. Well, exactly like what we are, I guess. Some kind of a mixture between hi-end professional photography and our day to day routine, between our kids and our customers, between our new PHSE 1 – 65Mp and our canon G11. Bilingual and between cultures. Certainly it is going to look like us and I hope you are going to like it. This first post is going to be some kind of summary of the last six months, things we did and that happened to us- which I really don’t want to miss:

חדש. התחלה חדשה וכל ההתחלות קשות. להצחיק? להיות מקצועי? אישי? אינפורמטיבי? שיווקי?

זה הולך להיות הבלוג של יסמין ושלי.

כמו שאנחנו, כמו שאני כותב. הוא ידבר על התעשיה שלנו ועל הילדים שלנו. על הלקוחות ועל החברים, על הספקים. כי ככה, אצלנו הכל מעורבב ויש המון לספר. אתם מוזמנים להגיב (הלו, יש שם מישהו??) ואו, כן, אני כותב עם המון סוגריים (אולי בכל זאת גם לי יש ADD). כל הזמן דברים קורים, כל הזמן צילומים חדשים, טיולים ארועים.  אז הפוסט הראשון (איך אני בלאמץ טרימינולוגיה של “בלוגרים”?) יהיה ארכיונאי משהו, קטלוג קצר של כל מיני דברים בחצי שנה האחרונה שלא בא לי לוותר עליהם. ואם יצא לנו להרחיב עליהם בקרוב אז יופי ואם לא, אז גם.

מה היה לנו? ולא לפי הסדר:

Our 12 years old daughter’s birthday party was fabulous! (I warned you that I am going to mix everything together). It was a splendid combination of a delicious buffet, charming country location and wonderful, wonderful friends who made this party such an unforgettable event.  If there is one lesson we wanted to teach her, it was exactly that: no money could ever buy her the love and affection that she was granted from our friends, love and affection that made her party as fabulous as it was. This clip that was made for her by Tami Caspi Eshel to the words of Dagan Eshel, – and the music- by the Israeli band “DAG_NACHASH”, is only a glimpse of her party:

בת המצווה של בתנו, טליה המדהימה (אמרתי כבר שהבלוג הזה לא מתחייב לשמור על קורקטיות?),  מסיבה מדהימה שכולה טליה משפחה וחברים קרובים ואהובים. אם יש שיעור לילד זה השיעור שרצינו שתזכה לו: ששום דבר לא מתקרב לחברים של אמת, שום כסף לא היה קונה לה את החיבוק המופלא שקיבלה בבת המצווה שלה ומה שתראו זה רק קצה קצהו  של  הארוע: את הסרט  ביימה, ניגנה-הקליטה ובישלה, צילמה וערכה תמי כספי-אשל. דגן אשל כתב את המילים ללחן של, כמובן, הדג נחש:

YouTube Preview Image

Video: Tami-Caspi-Eshel

The new “MAADANOT” (a local Israeli brand) pizza series challenged  us to reflect upon a real appetizing, -home-made pizza from a (delicious) frozen industrial one, without loosing reliability. Together with Nurit Kariv- food styling, & Carmit Lasar- one of the most professional Marketing Directors we ever worked with,  -and Yamit from “Baruch Nae”  it turned out to be a pleasure:

צילמנו את הפיצות החדשות של  מעדנות, פרויקט שהזכיר לי שוב כמה טוב להתפרנס מעיסוק שאתה  אוהב: כרמית (מעדנות) וימית (ברוך נאה) ונורית קריב, סטיילינג, את המקצועיות והכישרון שלכם אי אפשר להחליף וזה פשוט תענוג לעבוד ככה.

את אצבעות הפיצה עיצבה אורית חן-צדוק:

משולשי פיצה- עיצוב- ימית/ברוך נאה

Ernesto Bijovski & Assaf Cohen established their branding & design studio, “Blend-It”, only 2 years ago. Since then, they have become one of the most promising studios in the country. These three  examples, Photographed not so long ago, will demonstrate the reason:

צילמנו לארנסטו ואסף (Blend-it) את אל-גאוצ’ו  מבית נטו (סטיילינג נורית קריב) ואת  Maimon’s . על זה יש לנו רק להגיד- אלוהים (לא ארנסטו, אני לא מתכוון אליך), תודה!

Blend-it עצבו גם את “גם אבא יכול”, הספר-להיט של יובל קמפ ורומם סרנגה בהוצאת קרפד של גיל חובב. לא היה שום דבר בצילומים לספר הזה חוץ מהנאה צרופה, ואני חושב שרואים אותה בדפי הספר.

Video: Tami Caspi Eshel

Video: Tami Caspi Eshel

“NeoGroup”, Philip Bulakia’s design and branding group, is a leading Israeli studio which we are so proud to have-worked with along the years. Over the last months we have worked with them on several projects as you can see:

ושוב, כמובן, נאו-גרופ –שמן זית לפרג (דיקלה, סטיילינג נורית ק.), שטראוס דנונה וגבינות(כינרת ויפית סטיילינג נורית ק.), ועוד אריזות של שופרסל (יפית), טיפל’ה שונות, קצת מזכיר לי (נו טוב) איטליה, מיתוג מחדש לבאלדי (קארין) ודקדק של יחיעם (גדי):

Every once in awhile, we share the studio capabilities with parts of our society that need a little support: the “Shanti House” in TLV collects street kids all around the country, offers them hot meals, a bed to sleep in, social support, re-directs them to the educational system and most importantly, it offers them affection and love from the extraordinary professional staff. The kids are touching and beautiful, and their pain is heart breaking. Michal Moses recruited us for a noble project that she initiated and produced- to create and publish a cook book with 52 meal recipes (for 52 weeks of the year) composed by almost all of the leading Israeli chefs and photographed by 17 Israeli food & documentary photographers and studios. All was a donation for the Shanti House. It was called “Not by food alone”. We participated with some shooting sessions and we took upon ourselves the book photography editing. The book was beautifully designed by Ayelet Yehuda of– YayaStudio.

לא הכל שמח.  כל שנה אנחנו לוקחים  על עצמנו בהתנדבות פרויקט חברתי. השנה השתתפנו בצילומי “לא על האוכל לבדו” של בית השנטי וערכנו את כלל צלומי הספר שצילמו בהתנדבות שבעה עשר  צלמים וסטודיו  ישראלים. מיכל מוזס, שיזמה הפיקה וערכה את הפרויקט הזה פנתה אלינו (בהיסוס מה אני חייב להעיד) להשתתף בצילומי הספר. בלי שתשים לב לקחנו על עצמנו גם את עריכת הצילומים בספר שעוצב מקסים ומדויק כל-כך ע”י איילת יהודה- YayaStudio. הדיסוננס בין הילדים היפים השמחים למטען הכאב שכל אחד מהם נשא איתו קרע את הלב. המציאות של ילדה בת 14 שמחפשת מיטה בטוחה להניח ראש ללילה הופכת קרביים בשעה שאתה עסוק להקריא לילדה שלך סיפור לפני שינה.

בימים אלה ממש מתקיימת בביתן 24 בנמל ת”א – בהאנגר של קום-איל-פו תערוכת צילומים מתוך מאגר התמונות שצולמו לספר. אצרנו אותה יחד עם רזי לבנת הטוב. כל ההכנסות, כמו ממכירות הספר, קודש לילדי בית השנטי. הספר באמת מקסים, אחלה ספר בישול שנכתב ע”י טובי השפים הישראלים, אחלה Coffe table book לסלון ותרומה לילדי בית השנטי. אז קנו שני ספרים, אותו ואת “גם אבא יכול”, תרומה ראויה לגיל חובב…

The in-house Unilever-Israel graphic design studio is a very dear client of ours. Usually, one is exposed to our work with them at the supermarkets shelves, just like in the case of “Helmann’s mayonnaise” and chicken sauces projects. But a lot of their work concerns the professional market, and some of it, from our latest project with them, is shown here.

לא כל מה שיוצא לנו לצלם מגיע לחזית המדפים ברשתות. החטיבה המקצועית של יונילוור מבצעת המון פעילות שיווק והדרכה שלא נחשפת אלא לשוק המקצועי. אז לצד צילומים למותג קמעונאי כמו רטבי עוף הלמנס ומיונז  בטעמים (ורדית) ודגני הבוקר (ג’מה) שהגיעו למדפים, הסטודיו של יוניליוור (אייל, ג’מה, ורדית, מיכל) ופרילנסרים שלהם (שלומי אפרת), מצלמים פרויקטים מרהיבים, קטלוגים, חוברות וחוברות מתכונים. פרויקטים יפהפיים שלא כולם זוכים לראות. אחד מהיתרונות הכי גדולים של העבודה עם החטיבה המקצועית הוא גילי חיים (מי שעשה את ספגטים), השף של החברה בישראל. סתם, רק רצינו שתדע.

Kshisha Productions

No,  is is not what this blog is gonna be like… But I really felt we had to have some introduction, even though it looks like an iTunes playlist… So please, ladies and gents welcome an  old inspiration,  such a sweet and innocent muse of mine: BOXXY!!!!!!!!

המון לפוסט ראשון ויש עוד הרבה , אבל לא בא לי עכשיו. במקום, תראו את זה: זה ארכאי (במונחים של הרשת) אבל בטוח יש כאלה שלא ראו את זה. ככה אני רוצה שהעולם יהיה. גבירותי ורבותי,  קבלו את BOXXY!!!!!!!!!!!!

YouTube Preview Image

Posted in Personal, Professional | 1 Comment